הפער ברמת החיים (הנמדדת כתוצר לנפש) בין ישאטל למדינות מובילות ב-OECD אינו נסגר, וגודל הפער נותר בעינו כבר מתחילת שנות ה-70. עיקר העלייה בצמיחה במשק מסוף האינתיפאדה השנייה בשנת 2003 הגיע מהעלייה המרשימה בשיעור התעסוקה ומעליית הפריון בענפים המייצאיים, מנועי צמיחה שקרובים למיצוי. העלייה בשיעור התעסוקה לא לוותה בעלייה מקבילה ברמת ההון הציבורי והפרטי במשק ובהתאמת כישורי העובדים לצורכי השוק, וכתוצאה מכך הצמיחה בפיריון (התוצר לשעת עבודה) איטית. הפריון הוא כיום חסם הצמיחה של המשק, וללא עלייה ברמת הפריון לא תצליח ישראל לספק רמת חיים גבוהה לאזרחיה ולטפל בבעיות החברתיות.

 

המשק זקוק לאסטרטגיה כלכלית, בעלת חזון ויעדים ברורים, שתאפשר למדינה את קפיצת המדרגה בפריון הנדרשת על מנת להציב את ישראל בשורה אחת עם המדינות המובילות. גם העלייה בשיעור התעסוקה לרמות המקובלות ב-OECD, ההישג הכלכלי המשמעותי של העשור האחרון, לא התרחשה מעצמה, אלא הייתה תוצאה של שינוי מדיניות, מגובה ביעדים, שהממשלה קיבלה על עצמה. אנחנו סבורים שעל הממשלה לנקוט באסטרטגיה כלכלית לצמיחת המשק דרך העלאת הפריון, אסטרטגיה שבמרכזה הגברה משמעותית של ההשקעה בהון, הפיזי והאנושי במשק.

 

ניתוח של מקורות פער הפריון בין ישראל לבין קבוצת מדינות מובילות ("מדינות הסמן") מעלה שלושה גורמים מרכזיים לפער הנמצאים באחריות הממשלה:

 

  1.  רמה נמוכה של הון ציבורי, ובפרט תשתיות תחבורה, פחות ממחצית רמת ההון הציבורי לנפש ממוצעת מדינות הסמן.
  2.  מחסור בהון האנושי, בעיקר של אותם פרטים שאינם פונים ללימודים אקדמיים.
  3.  נטל בירוקרטי כבד על המגזר העסקי.

 

על הממשלה לנקוט מדיניות נחושה לטיפול בשלושה גורמים אלו. אנו מציעים תכנית הכוללת תוספת השקעה של כ-1.5% תוצר (מעל הרמה הנוכחית של 2% תוצר לשנה) בהון הציבורי, ובעיקר בתשתיות התחבורה, למשך 15 שנה, על מנת לסגור את הפער ברמת ההון הציבורי לנפש. תכנית זו תמומן באמצעות העלאה זמנית של הגירעון, עד ל-3.5% תוצר. העלייה הצפויה בקצב הצמיחה, מרמה של 3% לשנה לרמה של 4% לשנה, תותיר את יחס החוב-תוצר ברמתו הנוכחית. בנוסף, האסטרטגיה מבוססת על שתי רפורמות מרכזיות שעליהן כתבנו בעבר: רפורמה בהכשרה הגבוהה הטכנולוגית והמקצועית, ורפורמה לקידום עשיית עסקים, אשר היקפי התקציב מאפשריים את מימונן במסגרת הגידול השנתי הרגיל של התקציב. כמו כן, בהינתן הצורך בתקופת השקעה ניכרת, אין אנו חושבים שהגדלת תקציבים מעבר למסגרת לתחומי החינוך, הבריאות והרווחה צריכים להיות היום בעדיפות ראשונה.