בנייר מדיניות זה אנו סוקרים את שיטת מימון הרשויות הקיימת בישראל, ומבצעים השוואה לשיטות הנהוגות בעולם, תוך כדי סקירת הספרות הקיימת בנושא, לרבות התייחסויות לוועדות הממשלתיות הדנות בנושא והמחקרים שנעשו בישראל.

שיטת מימון הרשויות הקיימת מביאה לעיוותים משמעותיים. רשויות שבהן אזורי מסחר גדולים נהנות מהכנסות עודפות, ואלו מופנות לרווחת התושבים. מדיניות זו מפלה לרעה דווקא את הרשויות החלשות על פי חלוקת הלמ"ס לאשכולות חברתיים-כלכליים. כמו כן, ההכנסות מארנונה שלא למגורים מרוכזות במספר מצומצם של רשויות מקומיות.

אנו בוחנים פתרונות לבעיה כפי שהוצעו בספרות הכלכלית ומציינים את החסרונות השונים בפתרונות אלו: גידול בפערים החברתיים בין רשויות או אי-טיפול בתמריץ השלילי של הרשויות המקומיות להגדלת מספר התושבים בשטחן; אי טיפול ברשויות החזקות; עיוות תמריצים לרשויות אחרות; אי-טיפול בעיוותים הנוצרים לעסקים כתוצאה מתשלום הארנונה המופרז, וחוסר התייחסות לצורך של הממשלה להחיל יעדי מדיניות שונים על הרשויות באמצעים תקציביים.

העקרונות המוצעים על ידינו למסגרת רעיונית למודל מימון הרשויות המקומיות הינם:

1) סך היקף המס המקומי מעסקים צריך להיות בהלימה להיקף השירותים המקומיים שהעסקים צורכים, בתוספת תמחור השפעות חיצוניות, אם ישנן; 2) במקרה שיש שירותים לעסקים שניתן לגבות תשלום ישיר עליהם – עדיף לעשות זאת בדרך זו, במחיר שמשקף את העלות עבור השירות, לרבות תמחור השפעות חיצוניות, אם ישנן; 3) הרשות המקומית צריכה להיות אדישה, מבחינה תקציבית, לתוספת אוכלוסייה לשטחה – סך תוספת ההוצאות בגין אוכלוסייה זו צריכה להיות שווה לסך תוספת ההכנסות המתקבלת מאוכלוסייה זו; 4) בהתאם לקביעת הממשלה, עבור חלק מהשירותים המוניציפליים נרצה שלא לאפשר שירותים טובים יותר ברשויות מקומיות עשירות (או אף לייצר אפליה לטובת הרשויות העניות), כאשר התקציב עבור שירותים אלה צריך לבוא מהעברות ממשלתיות מתאימות, ולא בהתבסס על המס המקומי; 5) יתר השירותים המוניציפליים הם כאלו שבהם תותר דיפרנציאציה ותחרות בין רשויות מקומיות – בהתאם לכך יתאפשר לרשויות לגבות מס מקומי המבוסס על ערך הנדל"ן, כאשר יינתן חופש לרשות המקומית לקבוע את שיעורו; 6) סך ההכנסות של הרשויות המקומיות צריך לגדול, כך שלרשויות המקומיות תהיינה יותר סמכויות מכפי שיש להן היום.

יישום עקרונות אלה יגרום לדיפרנציאציה בתקציב לשירותים ציבוריים מקומיים שהוגדרו – כלומר לא חינוך או רווחה, אלא שירותים שבהם הרשות המקומית צריכה לאזן בין איכותם לבין יכולתם הכלכלית של התושבים. הארנונה לעסקים צפויה לקטון משמעותית. בדרך זו יפחתו עיוותים בהחלטות העסקים לגבי צמיחה או התרחבות, ויצטמצמו הבדלים שרירותיים שקיימים היום בין יכולתן הכלכלית של הרשויות –בכך גם יפחתו תמריצי הרשויות המקומיות לייעד שטחים לעסקים במקום למגורים.

בשיווי משקל מחיר מ"ר לעסקים באזורי הביקוש צפוי לעלות, בשל קיטון בהיצע וגידול בביקוש. כמו כן, מחיר מ"ר למגורים באזורי הביקוש צפוי לקטון, בשל גידול בהיצע – ובהתאם גם באזורי פריפריה.

באמצעות יצירת תשלום "דמי-תושב" מהממשלה לרשויות המקומיות, אשר נאמדו בגובה של כ-1,130 שקלים לשנה, ניתן להגיע למצב שבו אי-השוויון בהכנסה לתושב מצטמצם באופן משמעותי והכנסות הרשויות החלשות מגיעות לטווחים עדיפים של הכנסה לתושב. כך גם מבנה התמריצים משתנה באופן שהקמת אזורי מגורים תביא עימה איזון תקציבי, ולעיתים עודף תקציבי, לרשות המקומית.

על מנת להגיע לאיזון תקציבי על פי היקף ההוצאות הקיים, בממוצע, הרשויות שבאשכול התחתון תוכלנה להוריד את דמי הארנונה למגורים בכ-29.9 שקלים למ"ר בשנה, לכ-5.5 ש"ח בלבד.

אם כך, יישום המודל צפוי להביא להלימה גבוהה יותר בין השירותים הניתנים לתושבים לבין גובה הארנונה הנדרש מהם, לעומת המצב הקיים.